אחד הדברים המפתיעים בתהליך גירושין הוא הגילוי הפתאומי של צדדים אפלים בבני זוג שנדמה היה כי הם מגלמים את סמל הנורמטיביות.
זוגות שחייהם התנהלו על מי מנוחות, הורים מסורים שניהלו משק בית הרמוני – פתאום, כאילו ביום בהיר אחד, הופכים לאנשים אחרים לגמרי. "יצא מהם השד", כפי שנהוג לומר.
הזוגיות שלנו אינה מתקיימת בוואקום. היא יושבת על מערך של פצעי ילדות, חוויות מעצבות ודפוסי התמודדות שפיתחנו לאורך השנים. כל עוד הזוגיות יציבה, אנו מצליחים להכיל את הקשיים ולתפקד באופן נורמטיבי. אך ברגע שנוצר שבר, כשהאמון נסדק או כשאחד מבני הזוג חש בגידה (רגשית או פיזית), כל המנגנונים הללו קורסים.
זוהי בדיוק הנקודה שבה רגשות עזים של נקמה, ציניות וקנטרנות צפים אל פני השטח. הכאב הראשוני של הפרידה מתערבב עם פצעים ישנים שמעולם לא הגלידו באמת, והתוצאה היא התפרצות של "זבל רגשי" שמכוון ישירות אל בן הזוג לשעבר. באופן פרדוקסלי, דווקא האנשים שאהבנו יותר מכל הופכים למושא השנאה העזה ביותר שלנו.
הנפגעים העיקריים מהמצב הם, כמובן, הילדים. הם מוצאים את עצמם לכודים בין שני הורים שאינם מסוגלים להתגבר על כאבם האישי, ושמשתמשים בילדיהם ככלי במאבק הבלתי פוסק ביניהם.
אחת התופעות הקשות ביותר שיכולות להתפתח בהקשר זה היא "ניכור הורי". מדובר במצב שבו אחד ההורים פועל, במודע או שלא במודע, להרחיק את הילדים מההורה השני. זה יכול להתבטא בהשמצות בלתי פוסקות, בסירוב לאפשר מפגשים, או בהפעלת לחץ פסיכולוגי עקיף על הילדים לבחור "צד".
מה שהופך את הניכור ההורי למורכב כל כך הוא הקושי לזהות אותו. הסביבה החיצונית – משפחה מורחבת, מערכת החינוך ואפילו מערכת המשפט – עשויה שלא להבחין בתהליך ההרסני המתרחש. לעתים קרובות קיימת הנחה שהתנגדות הילדים לקשר עם אחד ההורים נובעת מסיבות לגיטימיות, כשבפועל מדובר בתוצאה של מניפולציות פסיכולוגיות ארוכות טווח.
ההשלכות של ניכור הורי על התפתחותם הרגשית והנפשית של הילדים הן עצומות וארוכות טווח. ילדים אלה מפתחים קשיים בזהות, בדימוי העצמי, וביכולת ליצור מערכות יחסים בריאות בעתיד.
חשוב להדגיש: אין פסול בהחלטה להתגרש. לעתים, פירוק הנישואין הוא הצעד הבריא והנכון ביותר עבור כל הצדדים המעורבים. למעשה, הידיעה שיש אפשרות לסיים מערכת יחסים בצורה מכובדת היא חלק חיוני מתחושת הביטחון בזוגיות. כפי שנהוג לומר, "חשוב להתחתן עם מי שאפשר להתגרש ממנו" – כלומר, עם אדם מאוזן ובוגר שיוכל להתמודד עם פרידה באופן מכבד, אם וכאשר תגיע.
אבל המציאות מלמדת שגם האנשים המאוזנים והבוגרים ביותר עלולים לאבד את דרכם בסערת הגירושין. השדים יוצאים, הרעלים עולים על פני השטח, והכל מתפרק בדרך שאיש לא צפה.
האתגר האמיתי הוא להתכונן לשלב הזה מראש. להכיר בכך שהפרידה עלולה להוציא מאיתנו את הגרועים שבדפוסים שלנו, ושגם אם נחשוב שאנחנו חסינים – איננו. זה כמו "גז מסריח" שנשמר בתוכנו, וכשהלחץ גובר – הוא מוצא את דרכו החוצה.
הצעד הראשון הוא המודעות. להבין שאיש מאיתנו אינו חסין מפני התנהגות הרסנית בעת משבר. הצעד השני הוא לבקש עזרה מקצועית – יועצים, מגשרים ומטפלים שיכולים לעזור לנווט בים הסוער של הפרידה.
גירושין לא חייבים להיות מלחמה. גם כשכואב, גם כשנפגעים, אפשר לבחור בדרך אחרת. דרך שמכבדת את מה שהיה, ומגנה על אלה שתלויים בנו להמשך הדרך.
כי בסופו של יום, כשמסתכלים לאחור, לא נישפט על ידי ילדינו ועל ידי עצמנו על ההחלטה להתגרש, אלא על האופן שבו התגרשנו.
